לפני כמה ימים התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. חשבתי, חקרתי, רשמתי לעצמי רשימות. הכל היה מוכן והיה לי ערב שלם לפני לכתיבה. ואז, נזכרתי שמשחת השיניים כמעט נגמרה. יצאתי לקנות משחת שיניים ועוד כמה דברים שפתאום נראו חשובים. מפה לשם, מצאתי את עצמי חזרה בבית, צופה בתקצירי מונדיאל, ובלי לשים לב הערב נגמר.

נשמע לכם מוכר? יוצא לכם לשבת מול מטלה שאתם צריכים לעשות ולא להצליח להתקדם איתה? אולי אפילו ברגע זה יש משהו שאתם אמורים לעשות, שהוא דחוף יותר מלקרוא את השורות האלה? אם כן, ברכותיי. אתם סובלים מדחיינות.

מהי דחיינות

דחיינות היא הנטיה לדחות מטלות שצריך לבצע לזמן מאוחר יותר, כאשר הדחיה עשויה לפגוע ברמת הביצוע של המטלה. דחיינות יכולה להופיע בכל תחומי החיים. למשל, לדחות את תשלום הארנונה, שרק הולך וצובר ריבית. או את הפרוייקט ההוא בעבודה, שלא ברור ממש איך מתחילים אותו בכלל. אולי הניקוז במקלחת כבר כמעט לגמרי נסתם, ואנחנו עדין משום מה דוחים את הטיפול בזה, עד היום בו המקלחת עולה על גדותיה והמים מגיעים עד הסלון (סיפור אמיתי 🙂 ). אולי זה מבחן שאפשר להתחיל ללמוד אליו ארבעה ימים לפני ולעשות את זה ברוגע, אבל משום מה זה נדחה עד הלילה שלפני.

דחיינות בתחפושת 

רובינו לא נצליח לשכנע את עצמנו באופן רציונלי שלגיטימי לדחות משהו שעדיף לעשות כבר עכשיו, ולכן דחיינות היא תכונה שאוהבת להתחפש. התירוצים יכולים להיות מאד יצירתיים והם הופכים את הדחיינות לקשה לאיתור. הנה רשימה של דברים שאנחנו מספרים לעצמנו כשאנחנו בוחרים בדחיינות:

• הסרטים האלה ביוטיוב עוזרים לי להתחמם, ככה אני נכנסת לריכוז
• אני עובד הכי טוב תחת לחץ. כשיגיע הזמן המתאים אני אלחץ ואז כבר אעבוד מעולה
• לכתוב את העבודה הזאת יקח רק שלושה ימים, אני יכולה להתחיל מחר. בינתיים אני אראה עוד פרק מהסדרה הזאת.

דחיינות למתקדמים

יש גם דחיינות יותר מתוחכמת. בדחיינות מהסוג הזה, אנחנו עושים מטלות שקשורות למטלה המרכזית שאנחנו דוחים, אבל לא באמת מקדמות אותנו, כמו למשל:

• מחקר מוגזם על מוצר שרוצים לקנות (במקום פשוט לקבל החלטה ולרכוש)
• קריאה אינסופית (ולא נחוצה) של חומר רקע לצורך מטלה אקדמית
• קריאה על פרודוקטיביות / דחיינות "כי זה עוזר להתייעל חוסך זמן בטווח הארוך"
• לחפש פתרון סיסטמטי למטלה חד פעמית (למשל לשבת חצי יום כדי לבנות אקסל משוכלל שחוסך עבודה שהיתה לוקחת חצי שעה)

הקשר בין דחיינות למרשמלו

הטענה הרווחת בקשר לדחיינות היא שמדובר בהעדפת סיפוק (קטן) בטווח המיידי על סיפוק של השגת מטרות בטווח הארוך יותר, או במינוח המקצועי יותר – קושי בדחיית סיפוקים. בניסוי המרשמלו, מושיבים ילדים קטנים על כסא מול צלחת ועליה מרשמלו בודד, בחדר ריק מהסחות דעת, ונותנים להם הוראה אחת פשוטה: אתם יכולים לבחור, האם לאכול את המרשמלו מיד, או לחכות רבע שעה מבלי לאכול אותו, ובסוף פרק הזמן הזה לקבל מרשמלו נוסף. את הניסוי הוביל פרופסור וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, בשנות ה60 ו70 המוקדמות. במעקב לאחר שנים, נמצא שהילדים שהצליחו להמתין 15 דקות בלי לאכול את המרשמלו, הראו יותר הצלחה אקדמית, יכולת יותר גבוהה לוויסות רגשי ומשקל תקין יותר. המסקנה של החוקרים היתה שהיכולת לדחיית סיפוקים מהווה בסיס להצלחה בתחומים שונים בחיים. אתם יכולים לראות את הניסוי הזה כאן. שימו לב להבעות של הילדים, לאינטראקציה בינהם ולאסטרטגיות שהם משתמשים בהן כדי להתמודד עם הפיתוי.