בכל פעם שדפנה ראתה את גיא, הלב שלה קפץ קצת במקום. כשהוא היה בזווית העין שלה, ולפעמים אפילו רק במחשבות, היא לא יכלה להתרכז בכלל. היתה עושה כאילו הכל כרגיל אבל באמת הוא מילא את המחשבות שלה. היא יכלה לדבר שעות על כל פרט בגוף שלו, על הבעות הפנים שלו, על מחוות קטנות שהיה עושה. היא היתה עוקבת אחרי המבט שלו – אולי הפעם יפול עליה, אבל זה אף פעם לא קרה. תנסי לדבר איתו, אמרה לה מיה, החברה שלה שהיתה מומחית זוגיות. אין טעם, היא הסבירה. בשביל מה, הוא לא ירצה אותי וזה יכאב. ובכלל, אני צריכה לשמור את הביטחון שלי כדי להתחיל עם גברים שכן יש לי סיכוי איתם. חבל להרוס את עצמי עם שאלה כזאת. עד שלא ניסית, את לא באמת יודעת, אמרה לה מיה. את סוגרת לעצמך דלת שאולי פתוחה, רק כדי להגן על האגו השברירי שלך. אולי במקום לסרב לעצמך, את צריכה לחזק את האגו שלך ולקבל את התשובה האמיתית מהמציאות עצמה. תדברי איתו, מיה אמרה לה בקול החלטי, זה יהיה הצעד הראשון – אם לא למערכת יחסים אז לפחות אל עבר אגו מחושל יותר.
דפנה אזרה אומץ וכתבה לגיא הודעה. הודעה יפה, כל החברות שלה אישרו. מיה אמרה שאם היא היתה גבר היא היתה זורמת בעצמה. אבל הוא ראה ולא ענה. זה היה כואב ומעליב והיא בכתה שלושה ימים. כשהאבל חלף, היא נרגעה. החליטה שזה היה ניצחון קטן שלה עם עצמה. היא תשמע עוד הרבה לא, היא ידעה. בסוף יגיע הכן.
קבלת החלטות בתנאים של חוסר וודאות והתיאוריה לגילוי אותות
בואו נעשה זום אאוט ונסתכל על האירוע הזה מנקודת מבט אחרת, סטטיסטית (אם אתם אלרגים לסטטיסטיקה, קחו נשימה עמוקה. מבטיחה שזה שווה את זה. אם זאת אלרגיה קשה, רפרפו קצת לכותרת "קבלת החלטות לגבי מסוגלות עצמית" עדין תוכלו ללמוד הרבה בלי לפתח פריחה). יש כאן אירוע שבו דפנה, חברתנו המאוהבת צריכה לקבל החלטה בתנאים של חוסר וודאות. או שגיא בעניין שלה, או שלא. התיאוריה של גילוי אותות מתייחסת למצבים כאלה. לצורך העניין, בואו נגדיר אפקט (או אות) כמצב בו גיא מעוניין בדפנה. דפנה צריכה להעריך האם גיא מעוניין בה (יש אפקט) או שהוא לא מעוניין בה (אין אפקט). בהתאם להערכה שלה את המציאות, היא תחליט האם להתחיל איתו או לא.
בואו נראה את זה בטבלה.
ארבע תוצאות אפשריות לקבלת החלטות באי וודאות
אנחנו יכולים לראות שיש כאן ארבעה מצבים אפשריים. בשניים הראשונים (בירוק) דפנה צודקת, ובשניים האחרונים (באדום) דפנה טועה.
- במציאות יש אפקט (גיא בעניין) ודפנה מעריכה שיש אפקט (ולכן מתחילה איתו). במקרה הזה היא צודקת, נקרא לזה פגיעה, או hit (טרמינולוגיה מקובלת מאד ומעט מבלבלת לכך היא true positive. פוזיטיב מתייחס להערכה שיש אפקט וtrue לכך שצדקנו בהערכה).
- במציאות אין אפקט (גיא לא בעניין) ודפנה מעריכה שאין אפקט (ולכן לא מתחילה איתו). גם במקרה הזה היא צודקת. נקרא לזה דחיה מוצדקת, או correct rejection.
- טעות מסוג ראשון – במציאות אין אפקט (גיא לא מעוניין) אבל דפנה מעריכה שיש אפקט, כלומר שהוא כן רוצה לצאת איתה, ולכן היא מתחילה איתו. לטעות הזאת קוראים אזעקת שווא false alarm, כלומר הפעלנו "התראה" על אפקט למרות שבמציאות הוא לא קיים. במקרה הזה גיא ידחה את ההצעה של דפנה.
- טעות מסוג שני – במציאות יש אפקט (גיא מאוהב), אבל דפנה מעריכה שאין אפקט, כלומר שהוא לא רוצה לצאת איתה, ולכן היא לא מתחילה איתו. לטעות כזאת קוראים פספוס, או miss. היה כאן אפקט וחשבנו שהוא לא קיים, כלומר פספסנו אותו. דפנה פספסה את האפשרות לצאת עם הבחור שהיא מאוהבת בו כי העריכה לא נכון את המצב.
אם אתם מתחילים קצת להתבלבל, תדעו שעברנו את החלק המסובך, ועכשיו מגיע החלק המעניין. אם אתם דווקא מחובבי הסטטיסטיקה, אתם מוזמנים לקרוא את ההערה בסוף הפוסט בכוכבית(*).
איך אתם אוהבים את הטעויות שלכם? או: טרייד אוף בין סוגי טעויות
לב העניין הוא קיומו של יש טרייד אוף (trade-off) בין טעות מסוג ראשון לטעות מסוג שני. המציאות לא ידועה. אנחנו צריכים להחליט על סף מסויים שמעליו נעריך שיש אפקט, ומתחת לו נעריך שאין אפקט. ההחלטות שנקבל יהיו בהתאם להערכה שלנו. ככל שהסיכוי שלנו לטעות מסוג ראשון יהיה גדול יותר, הסיכוי לטעות מסוג שני יהיה קטן יותר, ולהפך. דפנה צריכה לבחור באחת משתי האפשרויות:
- להתנהג כאילו גיא בעניין. אם זה אכן המצב, היא תזכה בו. אם היא טעתה, והוא לא מעוניין (טעות מסוג ראשון), היא תפגע.
- להתנהג כאילו גיא לא בעניין. אם זה אכן המצב, היא חוסכת מעצמה דחיה. אם היא טעתה, והוא דווקא מאוהב בה בסתר (טעות מסוג שני) היא פספסה הזדמנות לדייט לוהט.
כלומר, במקרים כאלה צריכים להחליט אם אנחנו מעדיפים סיכון גדול יותר לאזעקת שווא, או דחיה במקרה שלנו, או סיכון גדול יותר לפספוס (של הדייט הלוהט).
בואו נראה את זה בתרשים.
הסבר קצר לתרשים (שוב, מבטיחה שזה שווה את זה). באדום, הסיכוי של דפנה לפגיעה (התחלתי איתו והוא בעניין). בירוק, הסיכוי של דפנה לדחיה מוצדקת (לא התחלתי איתו והוא לא בעניין). הסיכוי לטעויות מסומן בכחול (טעות מסוג ראשון, אזעקת שווא – התחלתי איתו והוא לא בעניין) ובצהוב (טעות מסוג שני, פספוס – לא התחלתי איתו למרות שהוא מאוהב בסתר). בתרשימים אפשר לראות שתי התפלגויות, כל אחת מייצגת את המצב בעולם. ההתפלגות הימנית מתייחסת למצבים בהם יש אפקט במציאות (הוא בעניין), והשמאלית למצב בו אין אפקט במציאות (הוא לא בעניין). שימו לב שבתחתית כל תרשים מצויין בטא (β). בטא הוא הסף שלנו – זה שמעליו נעריך שיש אפקט, ומתחתיו שאין אפקט.
עכשיו, חפשו את ההבדל בין התרשים העליון לתרשים התחתון. הם זהים, מלבד ההבדל בבטא. בתרשים העליון בטא ממוקם כך שהסיכוי שלנו לפספוס קטן, והסיכוי לאזעקת שווא גדול. בתרשים התחתון בטא ממוקם כך שהסיכוי לפספוס גדול, והסיכוי לאזעקת שווא קטן.
בואו ניתן כמה דוגמאות שיעזרו להבין. נניח שאתם מייצרים בדיקה לגילוי הריון. הבדיקה מסתמכת על גילוי ריכוז מסויים של חלבון שנמצא בדם במצב של הריון. יש הבדלים בין נשים שונות, מצבים גופניים שונים ושעות שונות ביום ברמת החלבון. אתם צריכים לקבוע את רמת הוודאות שמעליה הבדיקה תדווח על קיום הריון. אם תקבעו רמת וודאות (β) גבוהה, כמו בתרשים למטה, הסיכוי שהבדיקה תצא חיובית ותראה שיש הריון למרות שאין (טעות מסוג ראשון, אזעקת שווא) קטן. אפשר לראות שהאזור הכחול קטן, אבל האזור הצהוב גדול – כלומר יש סיכוי גדול יותר לפספוס – כלומר למצב בו יש הריון ולמרות זאת התוצאה תראה שאין. בתרשים העליון אפשר לראות שβ קטנה יותר, והמצב הפוך – אזור צהוב מוקטן (סיכוי נמוך לטעות מסוג שני, פספוס) ואזור כחול מוגדל (סיכוי גבוה לטעות מסוג ראשון, אזעקת שווא, כלומר שהתוצאה תראה ששיש הריון כאשר במציאות אין). אפשר לראות שיש trade-off בין הסיכוי לטעויות השונות.
בחירת סוג הטעות המועדף בהתאם לסיטואציה
כל זה חשוב, כי לכל טעות יש השלכות, ובהתאם להשלכות נרצה לקבוע את ההעדפה שלנו לסוג הטעות. חשבו על ההשלכות של בדיקה לגילוי איידס. טעות מסוג ראשון (אזעקת שווא, הבדיקה מראה שיש איידס למרות שהנבדק בריא) תבהיל את הנבדק מאד. טעות מסוג שני (פספוס, כלומר הנבדק חולה והבדיקה יצאה תקינה) יכולה למנוע טיפול מוקדם ולגרום להדבקות נוספות. חשבו איפה הייתם מעדיפים לשים את הסף במקרה הזה.
דוגמא נוספת היא החלטה על קבלה ללימודים. נניח שפתחנו תוכנית יוקרתית ללימודי מדעי המחשב והחלטנו שנקבל אנשים על סמך ציון פסיכומטרי בלבד. אנחנו צריכים להחליט איפה לקבוע את הסף, β. אם נקבל את כל מי שקיבל מעל 300, הסיכוי שנפספס אנשים מבריקים ומתאימים שפחות הצליחו בפסיכומטרי (כלומר, שנעשה טעות מסוג שני) נמוך. מצד שני, כנראה נקבל ללימודים הרבה אנשים שלא מתאימים (טעות מסוג ראשון) והם עשויים לנשור בהמשך. לעומת זאת, אם נקבע את הסף כך שרק מי שקיבל מעל 750 יתקבל, נפספס אנשים שהיו יכולים להצליח בלימודים (טעות מסוג ראשון), אבל נקבל פחות אנשים שינשרו (פחות טעויות מסוג שני).
דוגמא אחרונה היא בדיקה לגילוי אלכוהול בדם. טעות מסוג ראשון (איתור רמה אסורה של אלכוהול כאשר הנהג לא שיכור) יכולה לגרום לכך שהמדינה קונסת או שוללת רשיון של חפים מפשע, שיכולים לנקוט נגדה בצעדים משפטיים. טעות מסוג שני (הנהג שיכור ולא התגלתה רמת אלכוהול אסורה בדם) יכולה להוביל ליותר נהיגה בשכרות ותאונות כתוצאה מכך.
קבלת החלטות לגבי מסוגלות עצמית
העיקרון לגבי הטרייד אוף בין סוגי טעויות נכון לכל מקרה של קבלת החלטות, אבל אני רוצה להתמקד כאן בסוג מסויים של החלטות, שקשור להערכת היכולות של העצמי. האם אני אטרקטיבית? האם אצליח במבחן? האם מה שיש לי לומר מספיק מעניין? האם אני מסוגל לבצע חניה מסובכת? גם במקרים כאלו, אנחנו צריכים למקם את הסף, ובהתאם אנחנו בוחרים את סוג הטעויות המועדף עלינו – אזעקת שווא או פספוס.
בואו נדבר על שני סוגי טיפוסים בהקשר הזה (הם גם מתוארים בתרשים למטה):
"היהירים" או אנשי הפומו (FOMO – fear of missing out) – מונעים מהרצון לזכות. אלו אנשים שעושים את מה שאפשר כדי לצמצמם טעויות מסוג שני (פספוסים), ומוכנים לשלם את המחיר של טעות מסוג ראשון (אזעקת שווא). הם מעדיפים לטעות ולחשוב שאפקט קיים במקום שהוא אינו, מאשר לפספס אותו. לכן, הם נוטים להתנהג בכל מצב כאילו יש אפקט. הם יחשבו לעצמם "למה לא?" ויתנו לדברים צ'אנס. למשל, עדיף שהבחורה שאני רוצה תגיד לי לא, מאשר שאפספס הזדמנות לצאת איתה. עדיף שמקום עבודה שאני רוצה לעבוד בו ידחה את המועמדות שלי, מאשר לפספס את עבודת חלומותיי. עדיף שכל הכיתה תצחק על התשובה שלי מאשר שאפספס הזדמנות להפגין נוכחות.
"הזהירים" או אנשים שחוששים מדחיה – מונעים מהפחד לטעות. הם חוששים לטעות ולחשוב שיש משהו במקום שהוא אינו. לכן, הם נוטים להעריך, ולהתנהג כאילו אין אפקט. הם ישאלו הרבה "למה כן?" ויעדיפו שלא לנסות אלא אם הם ממש בטוחים בתוצאה. עדיף לא לנסות את החניה המרשימה הזאת בתנועת הגה אחת, ולוודא שהאוטו נשאר ללא שריטה. עדיף לשתות פחות ולוותר על החוויה, מאשר לגלות שקיבולת האלכוהול שלי נמוכה משחשבנו. עדיף לא להגיש מועמדות למשרה שאני לא עונה על כל הדרישות שלה, מאשר להסתכן בדחיה.
איך סגנון ניהול הסיכונים משפיע על הדימוי העצמי?
אחת התוצאות של להיות אנשי פומו, שונאי פספוסים, "יהירים", הוא התמודדות עם המון "לא" מהסביבה. אנשים שמשתייכים לקבוצה הזאת נותנים צ'אנס גם כשהם לא בטוחים שיצליחו, ואכן, פעמים רבות הם יקבלו דחיות. הבחורה מהאוטובוס לא תרצה לתת את המספר שלה. מקום העבודה ששלחתי אליו קורות חיים לא יזמן לראיון. המורה יאמר שהתשובה לא נכונה. עם הזמן, הם ילמדו להתמודד עם דחיה ומבוכה, והתגובות האלה לא ירסקו את הדימוי העצמי שלהם.
לעומתם, ה"זהירים", אלו שמונעים מהחשש מדחיה, ישמעו הרבה פחות לא. הם ילכו על בטוח. כשהם יחליטו להגיש מועמדות לתפקיד, להתחיל עם בחור או לענות תשובה בכיתה, הם יהיו מאד בטוחים בסיכויים שלהם להצליח. הם יחזקו את הדימוי העצמי שלהם באמצעות האחוזים הגבוהים של משוב חיובי שהם רגילים לקבל. המחיר יהיה פספוס הזדמנויות. ככל שיעבור הזמן, הם לא יתרגלו לשמוע לא, ולא יפתחו חסינות מפני דחיה. הנטיה שלהם תהיה לפרש תשובה שלילית בצורה שתפגע בדימוי העצמי שלהם. הם ירגישו שאינם יודעים להתמודד עם תשובה שלילית וינסו להימנע מסיטואציות כאלה ככל הניתן.
בואו נחזור רגע לדוגמא של דפנה וגיא מתחילת הפוסט. הנטיה הטבעית של דפנה היתה לדפוס של חשש מדחיה, התנהגות זהירה. היא לא רצתה לשמוע לא, וחששה מההשפעה של דחיה על הדימוי העצמי שלה. מיה, חברה שלה, הציעה לה לאמץ דפוס פעולה של אנשי הפומו ה"יהירים" – לקחת סיכון לשמוע לא כדי לא לפספס הזדמנות. ואכן, היתה כאן אזעקת שווא – גיא באמת לא היה מעוניין ולא הגיב להודעה שלה. ועדין, היא החליטה שזה היה ניצחון קטן שלה עם עצמה, כי האפשרות שהיא פתחה לעצמה לקחת יותר סיכונים ולהתמודד עם דחיה, מביאה איתה גם סיכוי מוגדל להצליח בעתיד ולנצל הזדמנויות.
מה מניע אותך – הסיכוי לזכות או הפחד לטעות?
נסו לחשוב – האם אתם מאנשי הפומו, שונאי הפספוס שיעשו מה שצריך (כולל להתנהג ביהירות) כדי לזכות, או שאתם חוששים מדחיה, מונעים מהפחד לטעות, ומעדיפים לנסות רק כשאתם בטוחים שזה יצליח?
איך הייתם פועלים במקרים הבאים?
- אתם באירוע ומזהים דמות חשובה שהייתם רוצים מאד להכיר. האם תחשבו "הנה ההזדמנות שלי להכיר אותו אישית, אלך להציג את עצמי" או "אולי הוא עסוק, אולי לא מתאים לו עכשיו, אין לדעת איך הוא יגיב, זה סתם יכול להיות מביך".
- בעבודה התפנה תפקיד ניהולי שמעניין אתכם, ואתם שוקלים להגיש מועמדות. האם תחשבו "מה יש לי להפסיד, ניתן צ'אנס" או "האם אני מתאימה לתפקיד הזה? האם אני המועמד הטוב ביותר? יש לי סיכוי בכלל? מי עוד ינסה להגיש מועמדות?"
- אתם חדשים בעבודה, ויושבים בישיבה מרובת משתתפים. יש לכם משהו לתרום לדיון. האם תחשבו "הנה ההזדמנות שלי להפגין נוכחות" "מקסימום אם זה לא נכון, כולם ישכחו תוך דקה" או "אולי אמרו את זה כבר? אולי זה ברור מאליו? אם אני אומר משהו לא נכון כולם יצחקו עלי".
- אתם מחפשים עבודה ושומעים על משרה שמעניינת אתכם, אבל אתם עונים רק על 70% מהדרישות. האם תחשבו "למה לא בעצם, מקסימום לא יחזרו אלי" או "מה יצא מזה? האם יכול להיות שזה יזיק לי? אולי ישימו אותי ברשימה שחורה של אנשים שעפים על עצמם?"
חשש מדחיה כהימנעות
בטיפול קוגניטיבי התנהגותי בחרדה, יש מונח חשוב בשם הימנעות. אנשים שנמצאים במעגל ההימנעות מונעים מאד מתוצאות שליליות אפשריות של המעשים שלהם. הם חרדים מהתוצאות האלו, ולכן נמנעים ממעשים מסויימים. כתוצאה מכך, הם לא מתנסים, לא נחשפים לתוצאות חיוביות אפשריות ולכן אין להם מוטיבציה להמשיך ולהתנסות. אמנם מדובר במקרה קיצוני יחסית בה הימנעות מזינה הפרעת חרדה, אבל לקבלת החלטות מבוססת חשש מדחיה, יש מאפיינים דומים להימנעות. מה שמניע אנשים שעושים זאת הוא החשש מתוצאות שליליות (דחיה), ובהתאם, נוצר מעגל: לא מתנסים ← לא לומדים ← לא צוברים ביטחון ← לא מתנסים, וכן הלאה.
התאימו את הסגנון שלכם
אני כמובן לא ממליצה באופן גורף על לקיחת סיכונים מסוג כזה או אחר, זה תלוי מאד בסיטואציה. אבל אני חושבת שחשוב להיות מודעים לאיפה אנחנו (ואנשים שחשובים לנו) מציבים את הסף. כמה אנחנו מרגישים צורך להיות בטוחים ש"זה זה" כדי לעשות צעד, ואילו מחירים אנחנו משלמים על הבחירות שלנו. כמה אנחנו מונעים מהרצון לזכות לעומת הפחד לטעות. האם אנחנו יהירים מדי, או זהירים מדי. בעיקר, חשוב לא לעבוד על אוטומט. לעצור, להבין האם סגנון קבלת ההחלטות שלנו משרת אותנו. אם התשובה היא לא, כדאי לנסות ללכת נגד ההרגלים שלנו, כמו דפנה.
בהרבה מקרים, נגלה שאנחנו צריכים לתקן את עצמנו לכיוון המרכז. אם יש לנו נטיה לקחת סיכונים מוגזמים ואנחנו משלמים על כך מחירים, נוכל להיות יותר שמרנים. אם אנחנו מונעים מפחד מתוצאות פסיכולוגיות שליליות, כמו דחיה, כישלון או מבוכה, נשאל את עצמינו אם כדאי לטפל ברגישות הזאת במקום להיזהר כל הזמן ולפספס הזדמנויות טובות.
אשמח מאד לשמוע את המחשבות והשאלות שלכם בתגובות.
אם אתם מתעניינים ביישום כלים פסיכולוגיים בעבודה (או בלימודים) אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולהצטרף לקבוצת הפייסבוק שלי.
אם תרצו לשמע עוד על כלים פסיכולוגיים, כולל תכנים מרחבי הרשת, אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולעקוב אחרי הדף שלי.
לבסוף, אם אתם רוצים להיות הראשונים ששומעים על פוסט חדש, אתם מוזמנים לגלול לתחתית העמוד ולהרשם לרשימת התפוצה.
9 תגובות
הי אשמח להצטרף לקבוצת הפייסבוק . מה שמה?
הי דנה, בשמחה, לקבוצה קוראים "מיישמים כלים פסיכולוגיים בעבודה", הנה לינק: https://www.facebook.com/groups/Psychology.at.work/
עוד פוסט מעולה שלך, תודה רבה
תודה חדוה על הפרגון 🙂
אני חושב שאני מאלו שמפספסים הזדמנויות בגלל הפחד מדחיה
הבעיה היא שאני מרגיש שהדחיה תשליך על האישיות שלי
האם יש אפשרות לשנות את זה?
זאת שאלה מורכבת, ואני לא חושבת שיש לי מספיק אינפורמציה כדי לענות תשובה טובה. אני יכולה לנסות לומר בזהירות ובאופן מאד כללי שאולי כדאי לבחון את החשש הזה מדחיה בצורה הדרגתית. להתחיל לקחת סיכונים קטנים, ולראות מה קורה. האם באמת יש דחיה כמו שציפית? אם כן, האם אפשר להתמודד איתה? לפעמים כשמנסים מגלים שהשד לא כל כך נורא.
אם יש קושי מאד גדול להתמודד עם דחיה, או שהחוויה של דחיה היא מאד קשה וכואבת, אפשר לשנות את זה, וכדאי לעבוד על זה בטיפול עם מטפלת או מטפל שעברו הסמכה מתאימה.
תודה רבה על התגובה הקצרה והקולעת
באמת מבדיקה שעשיתי אמנם יש קושי אבל הוא לא נורא כל כך וניתן להתמודד איתו
תודה רבה
נעמה, אני קוראת את הבלוג שלך, פוסט אחרי פוסט ומרותקת מאופן הכתיבה שלך, דרך הצגת הנושא. פוסט שמעלה חיוך ומלמד אותי באופן אישי המון!
הלוואי ויש לך סדנאות שאת מעבירה, אשמח ללמוד ממך עוד!
אשמח מאוד למענה ממך למייל שציינתי!(:
תודה רבה שיר. הגבתי לך במייל, בכל אופן כשיהיו סדנאות אעדכן ברשימת התפוצה, אז שווה להרשם (בתחתית העמוד) ולהישאר בקשר 🙂