הגעתי לטוקיו קרוב לחצות. אחרי כמעט יממה של טיסות, הייתי עייפה מאד ורעבה מאד. הסתובבתי ברחובות של שיבויה, שהלכו והתרוקנו, וחיפשתי משהו לאכול. תוך כדי, ניסיתי להתרגל לחום וללחות ולאורות הנאון. מחוץ לכל מסעדה היו תמונות של המנות שמוגשות בה, אבל אף מילה באנגלית. כל פעם שמצאתי מסעדה שנראתה אטרקטיבית עצרתי ובחנתי את התמונות, ואז התחילו המחשבות: אני לא יודעת איפה משלמים ואיך מזמינים ומה בכלל אוכלים פה. ואיך אני אבקש מנה צמחונית? אולי הם בכלל לא מבינים את הקונספט. ואני לא יודעת לאכול עם צ'ופסטיקס. ופתאום, לוגו מוכר. סטארבקס. מיד התמלאתי בתחושה של חמימות. הרגשתי שהגעתי לאי מבטחים. התחלתי לדמיין את האייס פרפוצי'נו שאני הולכת להזמין ואת המאפה שאוכל לצידו. ומצד שני, עלו בי מחשבות ביקורתיות: באמת? נסעת עד יפן כדי לשבת בסטארבקס?
אפקט המוכרות
רציתי להגיע ליפן כדי להכיר תרבות חדשה ואנשים שונים. ובאמת התרגשתי ונהניתי לגלות עולם חדש ואחר. ועדין, תחושת החמימות הנעימה של המוכר והידוע, פעלה עלי כמו קסם. הרגשתי שסטארבקס, כמו מותגים מוכרים אחרים, ממש שואב אותי פנימה. במיוחד כשהייתי עייפה ורעבה. לתחושה החמימה והנעימה שמשרים עלינו דברים מוכרים, קוראים אפקט המוכרות, או אפקט החשיפה בלבד (mere exposure effect / familiarity effect).
בטח יצא לכם פעם לפתוח רדיו באוטו ולשמוע שיר ולחשוב שהוא לא מוצלח במיוחד. כעבור כמה השמעות נוספות, פתאום הוא נשמע חביב יותר. עוד כמה השמעות, והוא מתנגן בראש ולא עוזב. זאת דוגמא מעולה לאפקט המוכרות, בו אנחנו מפתחים העדפה למשהו מוכר, בלי שתהיה לכך שום סיבה רציונלית. באופן דומה, אנחנו נוטים לסמוך יותר על אנשים שאנחנו פוגשים ברחוב מדי פעם, גם אם מעולם לא היתה לנו אינטראקציה איתם, יחסית לזרים.
פתיחות לחוויה
מול הנטיה האנושית להעדיף את המוכר והידוע, יש נטיה הפוכה – לחפש דווקא את החדש והשונה, לרצות להתנסות בחוויות חדשות. התכונה הזאת נקראת פתיחות לחוויה (openness to experience) והיא אחת מחמש התכונות העיקריות איתן ניתן לתאר אישיות לפי מודל חמשת הגורמים. ארבע התכונות האחרות הן מוחצנות/מופנמות, נועם הליכות, מצפוניות, ויציבות רגשית. ביחד, חמש התכונות האלה שימושיות כדי לתאר אישיות. מודל חמשת הגורמים נמצא בשימוש בעיקר למטרות כמו שיווק או מיון תעסוקתי.
פתיחות לחוויה, בה אתמקד בפוסט הזה, היא תכונה שמורכבת מתת תכונות – למשל, הרתפתקנות, דמיון פעיל וליברליות. אנשים שרמת הפתיחות לחוויה שלהם גבוהה, אוהבים לנסות דברים חדשים ולחוות חוויות חדשות. לעומת זאת, אנשים שרמת הפתיחות לחוויות חדשות שלהם נמוכה אוהבים את השגרה, ומחפשים את המוכר והידוע.
בעיני, השאלה הבסיסית שקובעת עד כמה נהיה פתוחים לחוויות חדשות היא איך אנחנו מגיבים כאשר אנחנו מדמיינים משהו חדש שאנחנו לא יודעים עליו כלום. מה עולה בראש באופן אוטומטי? אנשים שמדמיינים משהו עם גוון חיובי, מרגישים סקרנות ומתייחסים לדברים חדשים ושונים כהרפתקאה, יהיו פתוחים לחוויות חדשות. אנשים שמדמיינים משהו עם גוון שלילי, מתמקדים במה יכול להסתבך ואיך הדבר החדש יכול להרוס או להוריד ממה שכבר יש להם, יטו לשמרנות ויעדיפו שלא להתנסות בדברים חדשים עד כמה שאפשר.
בחנו את עצמכם
כדי לקבל מושג עד כמה אתם פתוחים לחוויה, קחו דף ועט, וענו על השאלות הבאות ב"נכון" או "לא נכון".
- אני אוהב.ת לנסות מאכלים חדשים.
- אני אוהב.ת עבודה שגרתית.
- אני ליברלי.ת בדעותיי.
- אני לא מוצא.ת עניין רב באומנות.
- יש לי דמיון פעיל.
- רב האנשים נוטלים יותר מדי סיכונים.
התשובה "נכון" על 1,3,5 מצביעה על יותר פתיחות לחוויה חדשות, והתשובה "לא נכון" על 2,4,6 מצביעה על פחות פתיחות לחוויה. חשוב לי לציין שהדרך המדוייקת למדוד את התכונה הזאת היא באמצעות שאלונים מובנים, השאלות שהבאתי כאן הן רק במטרה להדגים. אם מעניין אתכם לראות איפה אתם ממוקמים בכל חמש התכונות, אתם יכולים לענות על השאלון הבא (באנגלית).
בין שמרנות לסקרנות – סוגי תיירים
ראינו שכולנו נמצאים על ציר של פתיחות לחוויה. אנשים שרמת הפתיחות שלהם גבוהה מאד עשויים לקחת סיכונים מיותרים, ואנשים שרמת הפתיחות שלהם נמוכה מאד עשויים לא להיות מוכנים לנסות דברים חדשים, גם כשעדיף להם לעשות את זה. איך זה קשור לטיולים?
ב1972 אריק כהן, פרופסור לסוציולוגיה, הציע שכל תייר, מונע משילוב בין שני כוחות סותרים. הראשון הוא הסקרנות ואיתה הרצון לחוות חוויות חדשות, והשני הוא הצורך בביטחון ותחושת ביתיות. על הסקאלה בין שני הקצוות אפשר לאפיין ארבעה סוגים של תיירים. בפסקאות הבאות אני אפרט על ארבעת סוגי התיירים, ואדגים כל סוג דרך תמונה של המזון שהוא יעדיף לאכול בטיול ליפן.
תייר המונים מאורגן Organized mass tourist
הסוג הראשון, תייר המונים מאורגן, הוא התייר שמחפש נוחות וביטחון מקסימליים. התייר הזה יטייל דרך טיול מאורגן, ליעד מוכר יחסית ובמסלול קבוע מראש. סוכנות הטיולים תתכנן עבורו הכל, והוא יטייל יחד עם קבוצת תיירים מארץ המוצא שלו. הטיול ינוע בין אתרי תיירות שעברו סטנדרטיזציה, כך שיש בהם שירותים לנוחותו של התייר. המעטפת הזאת תאפשר לתייר לחוות את הסביבה החדשה שלו ולקבל תחושה של חידוש, בלי לעזוב את המאפיינים המוכרים שהוא רגיל להם.
תייר המונים אינדיבידואלי Individual mass tourist –
הסוג השני, תייר המונים אינדיבידואלי, מחפש קצת יותר חידוש מהתייר המאורגן. הוא מוכן לשלם על כך במעט פחות נוחות וביטחון. הוא יבקר באתרים דומים לתייר ההמונים המאורגן, יאכל באותם מסעדות וישן באותם מלונות. ההבדל ביניהם הוא שהתייר האינדיודואלי יתכנן את המסלול בעצמו. בנוסף, הוא יחפש חוויות מקומיות, אבל לא כאלה שמוציאות אותו מאזור הנוחות שלו. למשל הוא עשוי להשתתף בסדנת בישול אוכל מקומי.
סייר Explorer
הסוג השלישי הוא הסייר. לסייר יש מטרות לטיול שלו למשל מנוחה, בידור, או למידה, והוא יתכנן את הטיול כדי להשיג אותן, תוך כדי חוויה של חוויות חדשות. החיפוש הזה יוביל אותו למקומות לא קונוונציונלים ולמגע עם האוכלוסיה המקומית. עם זאת, הוא לא נטמע בתוך התרבות המקומית, אלא צופה בה מבחוץ. למשל, הוא יכול למצוא את עצמו מנתח אותה בצורה אינטלקטואלית. הסייר עדין מחפש מידה מסויימת של נוחות וביטחון, אבל פחות מתייר ההמונים.
נווד Drifter
הסוג הרביעי, הנווד, הוא הסוג הכי פחות ממוסד. הוא נמצא על הקצה השני של הסקאלה – מחפש חידושים ולא מחפש נוחות וביטחון. האנשים שמשתייכים לקבוצה הזאת לא מגדירים את עצמם תיירים. הם סולדים מתיירות המונית ומכל מה שמזכיר אותה – תשתיות, אתרים וקבוצות. החוויה שהנווד מחפש היא הריגוש שכרוך בחידוש מוחלט, זרות מוחלטת ומגע עם אנשים חדשים. הוא מחפש להיטמע, או לפחות להתקבל במידה מסויימת, על ידי האוכלוסיה המקומית. הוא סולד מתיירים, שהורסים לו את החוויה האותנטית. פעמים רבות אין לו מסלול מוגדר, והוא מתנהל בספונטיות. הוא יתפוס טרמפים או יסע על אופנוע, יאכל אוכל רחוב מקומי ולעיתים יעבוד תוך כדי טיול כדי לממן את המשך השהות שלו.
אריק כהן מתייחס לסוגי תיירים מנקודת מבט סוציולוגית. הטענה שלי היא שברמה הפסיכולוגית, התיירים מהקבוצות השונות נבדלים ברמת הפתיחות שלהם לחוויה ובצורך במוכרות. התייר ההמוני המאורגן מאופיין ברמה גבוהה של צורך במוכרות, וברמה נמוכה של פתיחות לחוויה. לעומת זאת, הנווד מאופיין בפתיחות גדולה לחוויה, וצורך מועט במוכרות. נסו לחשוב – איזה מן תיירים אתם?
האם כדאי להיות פתוחים יותר לחוויה?
אני חושבת שבקרב הרבה קבוצות היום, פתיחות לחוויה נחשבת חיובית. יש לכך תמיכה מחקרית מסויימת – אנשים שפתוחים לחוויות נוטים להיות יצירתיים יותר, להסתגל טוב יותר למצבי לחץ ולהתמודד בצורה טובה יותר עם שינויים. יחד עם זה, אנשים שרמת הפתיחות לחוויה שלהם גבוהה מאד עשויים לקחת סיכונים מיותרים. בעיני, השאלה, (כמו תמיד) היא שאלה של איזון, ושל למצוא את המקום הנכון לכל אחד על הסקאלה. אנשים שאינם פתוחים לחוויות חדשות עשויים להסתגר באזור הנוחות המוכר להם, ולפספס הרבה ממה שלעולם יש להציע. הם יכולים שלא לגלות מאכלים חדשים, מקומות יפים או תחומי עניין שהיו עשויים לעניין אותם. לאנשים כאלה הייתי מציעה לנסות לנסות להיפתח לחוויות חדשות. אתם מוזמנים לקרוא עוד על איך לצאת מאזור הנוחות כאן.
האם פתיחות לחוויה היא תכונה שאפשר לשנות?
מסתבר שכן, ובאופן מעניין, נראה שטיול בעולם זאת דרך נהדרת לעשות את זה. שני חוקרים בשם נייר וצימרמן חקרו ב2013 את הקשר בין טיולים ושינוי אישיותי. הם השוו סטודנטים גרמנים שנסעו לחילופי סטודנטים עם כאלה שלא נסעו, ומצאו שהסטודנטים שנסעו לחילופי סטודנטים עלו ברמת הפתיחות לחוויה שלהם במהלך החילופים (לעומת אלה שנשארו בבית). ככל שהסטודנטים שנסעו לחילופים רכשו יותר חברים בארץ החדשה, כך עלתה יותר הפתיחות שלהם לחוויה.
אז איזה מין מטיילים אתם? ואיזה מין מטיילים הייתם רוצים להיות? והאם רמת הפתיחות לחוויות חדשות שמאפיינת אתכם כמטיילים מאפיינת אתכם בעוד תחומים בחיים? מוזמנים לספר בתגובות, ומוזמנים להשתמש באינפורמציה הזאת כדי לתכנן את הטיול הבא שלכם.
"יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן"
3 תגובות
שיר נושא מתאים יותר (או לא פחות) מקלפטר, יכול להיות "העיר" /"העיר הזאת", של שם טוב לוי ויוסי בנאי בהתאמה, המתורגם מיוונית, אאל"ט.
שיר נהדר ובאמת מתאים, תודה 🙂