fbpx
קשה להתחבר לאנשים שהכל אצלם עושה רושם מושלם
נעמה

נעמה

איך לחשוף פגיעות בצורה שתהפוך אתכם לחזקים ואהובים יותר?

כדי ליצור קשרים עמוקים, צריך להיות פגיעים

בפוסט האחרון (לחצו כדי לקרוא) הסברתי למה כדי לייצר קרבה ואינטימיות חייבים לדעת להראות פגיעות. קרבה אמיתית נוצרת כשמרגישים שאפשר להיות אותנטיים בנוכחות אדם אחר. להיות אותנטיים אומר להיות הכי אנחנו, בלי מסכות. זה כולל חלקים שאנחנו רגילים להסתיר – חוויות מביכות, חששות, כשלונות, חרטות, וגם חלקים שאנחנו דווקא אוהבים ולפעמים בכל זאת מפחדים לחשוף כמו שאיפות וחלומות. החשיפה של כל אלו מצד אחד שמה אותנו בעמדה פגיעה, כי אי אפשר לדעת איך האדם מולו נחשפים יגיב. מצד שני, זאת הדרך היחידה להתקרב באמת לאדם אחר. החשיפה הזאת היא פתח לקרבה, שחרור ולמידה, והיא גם מאפשרת לאדם שאיתנו להרגיש בנח עם להיות אותנטי בעצמו. 

עוד סיבות לחשיפת פגיעות 

ברנה בראון, פרופסור לעבודה סוציאלית מטקסס שחוקרת פגיעות, כותבת על הנושא בספר שלה Daring greatly. היא אומרת שהיכולת לחשוף פגיעות היא קריטית ושהתפקיד של היכולת להיות פגיעים הוא הרבה מעבר ליכולת לייצר אינטימיות. לדבריה, פגיעות היא הבסיס של כל הרגשות. להרגיש פירושו להיות פגיע. כשאנחנו חוששים להיות פגיעים, ומנסים להימנע מכך בכל מחיר, אנחנו עשויים למצוא את עצמינו מאבדים, יחד עם הסיכון להיפגע, את כל החיים הרגשיים שלנו. בכך אנחנו נפטרים לא רק מהחשש להיות פגיעים, אלא מכל מה שנותן לנו משמעות לחיים. אנחנו נוטים לקשר פגיעות עם רגשות שליליים, אבל האמת היא שפגיעות היא הבסיס לרגשות החיוביים ולחוויות החיוביות החשובות ביותר – אהבה, השתייכות, שמחה, אומץ, אמפטיה ויצירתיות. בניגוד למה שרבים חושבים, אומרת בראון, חשיפת פגיעות איננה חולשה, אלא אומץ.

ברנה בראון - פגיעות היא הבסיס לכל הרגשות החיוביים

"תהיו עצמכם"

נניח שאנחנו מסכימים שיש עוצמה בלהראות פגיעות. אני בטוחה שזאת לא הפעם הראשונה שאתם נתקלים ברעיון הזה. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאמרו לי "פשוט תהיי עצמך", הייתי מתעשרת הייתי יכולה לקנות מנה פלאפל ואולי אפילו פחית. מה שאני מנסה לומר הוא שלהיות אותנטי, כולל להראות צדדים פגיעים, זה רעיון די מקובל. ברשתות החברתיות, אנשי יוצאים מארונות ומספרים לעולם על דברים שלפני חמישים שנה הם כנראה היו מתאמצים להסתיר, דברים שגם היום עשויים לגרור תגובות מעורבות. למשל, שהם להטבים, שהן צועקות על הילדים שלהן, שהם לוקחים תרופות פסיכיאטריות, שהן שרדו אונס, שהן חוו דיכאון אחרי לידה, שהם בחובות ועוד. סליחה על השאלה זאת תכנית (נהדרת!) שמוקדשת לאנשים שמדברים (בהרבה מקרים) על נושאים פגיעים. הם עושים את זה במקום הכי פומבי – בטלוויזיה. כל תכנית מתמקדת בקבוצה אחרת שהחברה הישראלית בהרבה מובנים מרחיקה או מגנה. המשתתפים בתכנית יושבים מול המצלמה ומדברים בפתיחות על הקשיים שלהם, וזאת תכנית מאד פופולרית.

"תהיו עצמכם" למה באמת הכוונה

הסטנדרט הכפול שקשור לחשיפת פגיעות

הסיבה שאני מציינת את הפופלאריות של רעיון האותנטיות היא שאני חושבת שלחברה שלנו יש סוג של סטנדרט כפול בכל מה שקשור לגילוי פגיעות. נכון, לא חסרות דוגמאות מרגשות לחשיפת פגיעות שמובילה לחיבוק גדול מיחיד או מהחברה אליהם נחשפים. ועדין, לא כל חשיפת פגיעות תזכה לתגובות חיוביות. להפך, חשיפת פגיעות יכולה להוביל לעיתים קרובות לתגובות מעורבות או שליליות. למעשה, הסיכון לתגובות שליליות מובנה בהגדרה של פגיעות – הסיבה שיש כאן פגיעות היא שבאמת אפשר להיפגע.

אז נניח והשתכנענו שכדאי לנו לאפשר לעצמינו להיות יותר פגיעים. שאנחנו רוצים ליצור יותר אינטימיות וקרבה, להיות יותר אמיצים, לאהוב יותר, להיות יותר יצירתיים ולהרגיש יותר שמחה. צריך להיזהר מליפול למחשבה רומנטית שכולם יקבלו בזרועות פתוחות את העצמי האמיתי שלנו אם רק נעיז לחשוף אותו. זה היה יכול להיות נחמד, ולפעמים אפשר לקבל את הרושם הזה (למשל נסו לעשות גוגל על be yourself, זה נראה מאד ורוד). האמת היא שלהראות פגיעות בצורה שתוביל לתוצאות חיוביות זאת מיומנות בכלל לא פשוטה.

אתפ מסתובבים לכל מקום עם תיק כבד
כולנו מסתובבים בעולם עם תיק מטאפורי שמכיל את החוויות, הזכונות, החרדות והתקוות שלנו

"להיות עצמינו" יכול לגרור תגובות שליליות

בואו נחזור לרגע למטאפורה של התיק שמכיל את כל החוויות, הזכרונות, החלומות והפחדים שלנו, שכתבתי עליה בפוסט הקודם (לחצו כאן כדי לקרוא). אם נצלם את *כל* התיק, כולל החפצים המקולקלים, הישנים, המלוכלכים וגם הזבל שאספנו בדרך ונעלה לפייסבוק – כנראה שנקבל לייקים בודדים, והם יהיו מתוך רחמים. בעולם פחות וירטואלי – אם נשב בהרצאה באוניברסיטה באולם מלא סטודנטים ונתחיל להוציא את כל החפצים שלנו אחד אחרי השני ולסדר על השולחן – הניחוש שלי הוא שנסיים את ההרצאה קצת פחות מקובלים. גם בקשרים יותר קרובים, לא הייתי ממליצה לרוקן את התיק בארוחת שישי אצל ההורים (או החמות). לא כל זמן, מקום וצורת הצגה הם דרך מתאימה להציג את העצמי האמיתי שלנו במלואו. 

שני סוגים של חשיפת פגיעות

מסתמן, שחשיפת פגיעות יכולה להוביל לשתי תוצאות הפוכות:

חשיפת פגיעות בונה ומקרבת – קל יותר לאהוב ולהתחבר לאנשים אותנטיים, שאינם מושלמים. כשאנחנו עדים לחשיפה כזאת, אנחנו מרגישים חמימות, הזדהות, אמפטיה, אהבה וקרבה. חשיפת הפגיעות מאפשרת להרגיש בנח, ומייצרת מרחב שבו מותר לשנינו, או לכולנו, להוריד הגנות ולהיות יותר עצמינו.

חשיפת פגיעות מרחיקה ומפרקת – חשיפה מהסוג הזה גורמת למי ששומע אותה להרגיש תחושה לא נעימה בבטן. הרגשות סביב חשיפה כזאת הם רחמים, בוז, מבוכה וריחוק.   

אני חושבת שפועלים בנו שני כוחות מנוגדים בכל מה שקשור בחשיפה. מצד אחד יש רצון חזק לשתף בחולשות שלנו וגם לשמוע על פגיעות של אחרים. מצד שני יש חשש גדול לשתף יותר מדי, ולהביך את עצמינו, וגם לשמוע יותר מדי על אחרים יכול להיות לא נעים. משחקי מעגל כמו "אף פעם לא" ו"אמת או חובה" משחקים על המתח הזה, בין רצון לייצר אינטימיות קבוצתית לבין החרדה להחשף יותר מדי. החלק הבא של הפוסט מוקדש להבחנה בין שני סוגי החשיפה, ולמחשבה על איפה עובר הקו בינהם. איך אפשר לחשוף פגיעות בצורה שתייצר אמון וקרבה, ואיך להימנע מחשיפת פגיעות שתגרום לאנשים להתרחק במבוכה?

TMI - כשאנשים חושפים יותר מדי
כשאנשים נחשפים בצורה לא הולמת, זה ממש לא נעים (TMI - too much information)

איך להראות פגיעות בצורה בונה ומקרבת

חשיפת פגיעות מועילה דורשת מאיתנו לשים לב לכמה דברים: 

  1. עם מי משתפים?
  2. למה משתפים?
  3. איך משתפים?

בואו נסתכל קצת יותר מקרוב על כל אחד מהנושאים האלה.

 

עם מי משתפים? 

עם אנשים שיש לנו מערכת יחסים איתם, ו(לפחות) מידה מסויימת של אמון. ברנה בראון אומרת שחשיפת פגיעות יכולה לקרות רק בתוך מערכת יחסים. סתם לשפוך בפומבי אינפורמציה אישית רגישה זאת לא חשיפה אמיצה של פגיעות אלא שיתוף יתר. אם למשל נתפוס אדם זר באוטובוס ונספר לו את כל הסודות הכי כמוסים שלנו, זאת יכולה להיות חוויה מכוננת, אבל לפי ברנה בראון זאת לא פגיעות. הסיבה היא שאין כאן סיכון – אין אמון, אין ציפיות, ואין מערכת יחסים אמיתית שאנחנו מסכנים. מצד שני, ללא ספק אפשר להיפגע משיתוף יתר גם ללא מערכת יחסים – למשל ברשת. הפוסט הזה יעסוק בחשיפה בפני אנשים שיש לנו מערכת יחסים איתם, ואנחנו מכירים פנים אל פנים. לגבי חשיפה ברשת, תוכלו לקרוא על זה בדף הפייסבוק שלי (לחצו כאן כדי לקרוא).

ברנה בראון ממשיכה ומתייחסת לשאלה מיהם האנשים בפניהם אפשר לחשוף פגיעות. היא אומרת שיש כאן ביצה ותרנגולת – אנחנו מרגישים שכדי לחשוף פגיעות בפני מישהו, צריך שיהיה לנו אמון בו. אבל, הדרך לייצר אמון היא לגלות לאדם דברים רגישים אודותיי, ועם הזמן לראות שהוא מכבד את הפרטיות שלי ולא חושף את המידע עלי. אז איך מתחילים? בהדרגה. אני קוראת לתהליך נכון של חשיפה ריקוד הפגיעות. ריקוד הפגיעות משמעותו שאני עושה צעד אחד, ואז אתה עושה צעד אחד. ובהתחלה מדובר בצעד, לא במרתון חשיפת סודות שנמשך לילה שלם. כך אפשר לבנות קשר שבו יש שיתוף הדדי, והבסיס של האמון, שנוצר בתהליך הדרגתי, הוא חזק.

 

ריקוד הפגיעות - ככה חושפים פגיעות - צעד אני וצעד אתה
ריקוד הפגיעות - צעד אני, צעד אתה

מאילו סיבות נכון לשתף בפגיעות?

יש הרבה סיבות טובות לשתף בפגיעות. המשתוף לרובן הוא שהשיתוף הוא בשירות הקשר – אנחנו משתפים כדרך לבנות (בהדרגה) אמון וקרבה, להעמיק את ההכרות, להיות אותנטיים יותר, לאפשר לאחר להיות אותנטי בעצמו, לייצר מרחב שבו אין צורך בהגנות רבות, לחלוק סיפור משמעותי, לקבל אמפטיה, לשמוע חוות דעת נוספת או להראות לאדם קרוב שהוא לא לבד בחוויות שלו. זוהי כמובן רשימה חלקית.

דרך טובה להבין מהן סיבות טובות לשתף בפגיעות היא דרך הסיבות הלא טובות לשיתוף. ברנה בראון מסבירה על שני סוגים של שיתוף יתר, ועל המניעים האופיינים של כל אחד:

1. סנוור (תרגום חופשי לfloodlighting) – הסוג הזה של שיתוף יתר נעשה במטרה להרגיע כאב, לבחון את הנאמנות או העמידות של הקשר או כדי לנסות לייצר קשר הדוק במהירות. ברנה קוראת כך לשיתוף יתר כי אנשים שמשתפים איתם בדרך הזאת (בהנחה שיש להם גבולות בריאים) נוטים להגיב בהבעת פנים של מישהו שהאירו לו עם זרקור בעיניים. התוצאה נוטה להיות הפוכה מזאת שהתכוונו אליה – מי ששיתף חש בושה ומי ששיתפו אותה מתרחקת ונסגרת. 

2. לנפץ ולחטוף (תרגום לא מוצלח במיוחד לsmash and grab, מוזמנים להציע חלופות בתגובות) – שיתוף יתר של אינפורמציה אינטימית במטרה לחטוף כמה שיותר תשומת לב ואנרגיה מהשומע. כאן השיתוף פחות אותנטי, ונעשה כאמצעי (להשגת תשומת לב, או מטרות אחרות) ולא כמטרה. 

איך משתפים?

כשחושבים על הרעיון של אותנטיות, של להיות עצמי, ללא הגנות וללא מסכות, זה יכול די בקלות ללכת למקום של חוסר ויסות. אם הרעיון הוא להיות עצמי, למה אני עדין צריכה להשקיע אנרגיה בניהול הרושם שאני עושה על האנשים סביבי? חשוב לא ללכת לקצוות, ולשים לב שלחשוף פגיעות לא אומר לחשוף הכל בפני כולם. אם נחזור למטאפורה של התיק העמוס בזכרונות וחוויות אישיות, אפשר להוציא רק פריט אחד מהתיק, והפריט הזה יהיה שונה אם אנחנו בדייט ראשון או בשיחה עם בן הזוג שלנו מזה עשור. 

סביב הנושא של מה ואיך משתפים, אני רוצה להתייחס לשתי נקודות – היחס בין שיתוף בחוזקות ובחולשות, והתאמה של רמת ההכלה של הנושא שחושפים לרמת הקשר. 

1. ניהול רושם – שמירה על יחס של חשיפת חוזקות וחולשות. לחשוף פגיעות זה תמיד סיכון – אבל כדי שזה יהיה סיכון מחושב, חשוב לבסס לפחות רושם ראשוני חיובי לפני שמראים פגיעות. הכוונה היא לא ליצירת רושם שאנחנו גיבורי על, אלא לווידוא שיחד עם הפגיעות האדם מולינו נחשף גם לחוזקות. כדי להמחיש, דמיינו שאתם יוצאים לדייט. אתם יושבים בבית קפה ומחכים ונכנסת אשת החלומות שלכם (או גבר החלומות, מה שאתם מעדיפים). היא יפיפיה, לבושה בסגנון שאתם הכי אוהבים ויש לה אפילו מבטא יפה. היא מתיישבת, מסתכלת לכם בעיינים ואומרת – וואו, דייטים ממש מביכים אותי. איך חשיפת הפגיעות הזאת תגרום לכם להרגיש? (לחצו play לתשובה…) 

עכשיו, דמיינו שאתם יוצאים לדייט, מתיישבים ו… נכנסת מישהי שהיא ממש לא אשת החלומות שלכם. הסגנון שלה מזכיר לכם מישהו שאתם לא סובלים, ויש לה מבטא מעצבן. היא מתיישבת, מסתכלת לכם בעינים ואומרת – וואו, דייטים ממש מביכים אותי. איך תרגישו הפעם? אז כן, אותנטיות היא חשובה. ואנשים מרגישים יותר בנח ליד אנשים שמראים פגיעות. אבל כדי שזה יקרה צריך שתהיה הערכה בסיסית. ככל שהקשר מבוסס יותר הסעיף הזה פחות חשוב, כי כבר קיים קשר שיכול לעמוד בגילוי הזה. בקשרים חדשים או כאלה שהקשר איתם מרוחק הסעיף הזה יותר רלוונטי.

2. התאמה של רמת העיבוד וההכלה של הרגש שחושפים לרמת הקרבה של הקשר. פגיעות היא משהו שיש לו הרבה גוונים. בצד הרגוע של הספקטרום, יש חוויות קשות שכבר עברו עיבוד. זכרונות כואבים שכבר דיברנו עליהם, ועכשיו הם חלק ממנו אבל לא חלק כואב במיוחד. יש חלומות שאנחנו פתוחים לשמוע עליהם כל מיני תגובות. יש רגשות שלא נעימים לנו אבל אנחנו איכשהוא חיים איתם בשלום. אפשר לזהות את הקצה הזה כי המחשבות והרגשות סביבו אולי לא נעימים אבל מכילים גם אמפטיה, חמלה עצמית ואפילו הומור. בצד הקיצוני יותר יש פצעים פתוחים. טראומות שמעולם לא דיברנו עליהן. חוויות שגורמות לנו לכאב ובושה כל יום. חרדות שלא מאפשרות לנו לישון. חלומות שאנחנו בקושי מעיזים לחשוב עליהם בעצמינו. כלפי הדברים האלה אנחנו מרגישים רגשות קשים יותר: זעם, חרדה קיצונית, בושה גדולה, צער, חרטה ואבל. 

שוב, אי אפשר להתחמק מכך שחשיפת פגיעות היא נטילת סיכון. זאת כל המשמעות שלה – אפשר להרוויח, ואפשר באמת להיפגע. אבל גם כאן, אנחנו רוצים לקחת סיכון מחושב, והמשמעות היא התאמה של רמת ההכלה והעיבוד של הרגש לרמת הקשר עם האדם איתו חולקים. רגש לא מעובד ומוכל מתאים לשתף עם אנשים מאד קרובים, שיש איתם רמת אמון גבוהה (ובמקרים מסויימים עם מטפל או מטפלת). עם אנשים יותר רחוקים, שעוד לא נוצרו איתם יחסי אמון קרובים, כדאי לשתף בפגיעות באופן שיבנה את הקשר, ופחות כדרך לעבד את החוויה הקשה.

ככה עושים את זה נכון

הנה דוגמא מעולה לחשיפת פגיעות מדוייקת, של ברנה בראון בעצמה. בהרצאה שלה על חשיפת פגיעות היא חושפת הרבה מאד פגיעות. היא נהדרת בעיני כי אפשר לראות שהיא חיה את מה שהיא חוקרת ומדברת עליו. החשיפה שלה מותאמת, ויוצרת קשר וקרבה – בעיני ההוכחה הכי טובה היא הצחוק האוהד מהקהל בכל פעם שהיא עושה את זה. נסו לשים לב איך המאפיינים שדיברתי עליהם בחלק האחרון מופיעים כאן (המאפיינים האחרים שדיברתי עליהם מתאימים לשיתוף בתוך מערכת יחסים ופחות קשורים לשיתוף של קהל):

יחס בין חוזקות לחולשות – ברנה בראון היא פרופסורית, מומחית לתחום שלה ועושה הרצאת טד, כך שהיא מראש ביססה חוזקות אצל הקהל.

התאמה של רמת העיבוד וההכלה לרמת הקרבה – כאן מדובר בקהל ענק ולא מוכר, ובאמת אפשר לראות בצורה מאד יפה ונוגעת ללב את החמלה העצמית וההכלה של ברנה כלפי עצמה של העבר.

אם יש לכם 20 דקות אני ממליצה לראות את ההרצאה המלאה, אבל אם לא, פשוט לחצו play ותראו את הדקות בין 10:57 ל13:45. שימו לב להבעות הפנים שלה, לשפת הגוף ולתגובה של הקהל. (אפשר להוסיף כתוביות בעברית אם לוחצים על גלגל השיניים בפינה הימנית התחתונה של המסך).

זה הכל לבינתיים, אשמח מאד לשמוע מה חשבתם בתגובות. אם תרצו לקבל הודעה ממני כשיוצא פוסט חדש, מוזמנים לגלול למטה ולהרשם לרשימת התפוצה.

פוסטים נוספים

תגובות

7 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *