איך אנחנו מסבירים לעצמינו את ההצלחות שלנו?
כשטוב לנו יש פיתוי עצום להאמין שהטוב הזה הוא בזכותנו. המונח הפסיכולוגי לסגנון החשיבה הזה הוא ייחוס פנימי נשלט.
- פנימי – כלומר אנחנו מייחסים את הסיבה למצב לגורמים פנימיים, למשל: "אני מצליחה כי אני חכמה". זאת לעומת ייחוס חיצוני שתולה את הגורמים בנסיבות או בסביבה "אני מצליחה כי קיבלתי חינוך טוב".
- נשלט – כלומר אנחנו תולים את הסיבה בגורמים שנמצאים בשליטתנו, למשל: "הצלחתי במבחן כי למדתי קשה". זאת לעומת ייחוס לגורמים שאינם נמצאים בשליטתנו, למשל ״הצלחתי כי המבחן היה קל״.
הנטייה ליחס את הטוב בחיינו באופן פנימי ונשלט היא מפתה כי היא מעניקה לנו ביטחון בכך שהטוב שיש לנו בחיים הוא כאן כדי להישאר. אנחנו ראויים לו, קיבלנו אותו בזכות מי שאנחנו ובזכות העבודה הקשה שלנו. אם נמשיך לעשות את הדרוש, ימשיך להיות לנו טוב.
איך אנחנו מסבירים לעצמינו מצוקה של אחרים?
אז נניח שטוב לנו, ושאנחנו מסתובבים בעולם עם אמונה שהדברים הטובים בחיים שלנו הם שם בזכות התכונות הטובות וההתנהלות הנכונה שלנו. מה יקרה כשנפגוש אנשים שיותר קשה להם? במקרה הזה יהיה מפתה לייחס גם את המצוקה של האחר באופן פנימי ונשלט. כך, נמצא את עצמנו מאשימים אנשים, במודע או שלא במודע במצב שלהם. "הוא כל הזמן חולה כי הוא לא מקפיד על אורח חיים בריא", "לא הולך לה עם גברים כי היא לא מטפחת את עצמה", "הוא גר ברחוב כי הוא לא לוקח את עצמו בידיים ומוצא עבודה". זה מפתה, כי זה מגן עלינו מפני החרדה שמשהו דומה יכול לקרות לנו או לקרובים לנו.
אפשר לראות את התופעה הזאת בצורה מאד בולטת בתגובות לנשים שנפגעו מינית. נפוץ לראות אנשים ששומעים על אישה שנפגעה מינית מגיבים בהאשמת הקורבן. הם אומרים "טוב, היא מסתובבת בלילה בדרום תל אביב, ברור שהיא מסכנת את עצמה", "היא מתלבשת נורא חשוף, למה היא מצפה". אמירות כאלה, שקושרות את האחריות לאירוע בקורבן, הן לרב לא תוצאה של אכזריות מכוונת. הייחוס הפנימי – הנשלט, או הטלת האחריות על הקורבן מגינה על השומעים מהמחשבה האיומה שגם הם, או היקרים להם, עשויים להיפגע באופן דומה. אם הקורבן אשם, אז אנחנו חופשיים להאמין שכל עוד אנחנו (או היקרות לנו) לא יחשפו יותר מדי עור / לא יסתובבו בלילה לבד באזורים מסוימים / לא יפרסמו תמונות בבגד ים ברשתות החברתיות נוכל להתחמק מתקיפה מינית. כך אפשר להדחיק את המחשבה מעוררת החרדה כי למעשה הגורם לתקיפה מינית הוא התוקף, לא הקורבן, ועל התוקף הרי יש לנו מעט מאד שליטה.
נעים להכיר, אני המזל שלך
הראינו, שהנטיה לייחס פנימית את ההצלחות שלנו ואת הקשיים או הטרגדיות של אחרים יכולה לגרום לנו לנהוג בזלזול והתנשאות כלפי הזולת הסובל. ביחד עם זה, היא יכולה להעניק לנו תחושת ביטחון והגנה מפני חרדה. הבעיה היא שהטוב והרע בחיים נוטים שלא להיות יציבים. כשאנחנו מייחסים את ההצלחות ואת הטוב שיש לנו בחיים לעצמינו ולמאמצים שלנו, אנחנו מתעלמים מכך שלמרות התרומה שלנו לכך, יש עוד גורם שמשתתף בהצלחה: המזל. כשאני אומרת מזל אני מתכוונת לכל מה שהוא חיצוני ולא נשלט – הנסיבות, תזמון מוצלח, הסביבה שנולדנו לתוכה, בחירות אקראיות שהסתברו בדיעבד כנכונות. מזל הוא לא יציב, וכך תקופות טובות עשויות להיות מלוות בתקופות פחות טובות, בדיוק כמו שתקופות פחות טובות יכולות לעבור ולפנות מקום לתקופות טובות. אגב, אם מעניין אתכם לקרוא עוד על איך אפשר להתמודד עם חוסר הוודאות בחיים, הפוסט הזה הוא בדיוק בשבילכם (לחצו כאן).
חמלה כלפי הזולת
התובנה הזאת שהטוב, כמו הרע בחיינו אינם תלויים רק בנו אלא גם במזל היא המפתח לחמלה כלפי הזולת. יש משהו מורכב בהתמקמות מול מצוקה של הזולת. נסו להיזכר בסיטואציה כזאת, בה הייתם עם אדם קרוב שסבל מאד. עבורי זאת השכנה האהובה שלי, שחלתה בסרטן. לאורך שנה וחצי ראיתי אותה כל כמה ימים, מתמודדת, נאבקת, לפעמים מלאת תקווה ולפעמים מיואשת. יש משהו בסיטואציה הזאת שמאד קורא להרים הגנות. קשה לראות אדם קרוב מדרדר. רציתי להיות איתה, להקשיב, אבל לפעמים רציתי גם לברוח. כי להיות איתה באמת היה להכיר גם בסופיות שלי. בכך שיום אחד, גם אני אזדקן. בכך שאני חשופה למחלות קשות ולסבל איום שאין לי שליטה עליו. זה היה שיעור בחמלה, כי כדי להיות נוכחת איתה, לא רק פיזית אלא גם רגשית, הייתי חייבת להשלים עם העובדה שהבריאות שלי היא לא לגמרי בשליטתי. זה היה תהליך מתמשך ולפעמים מאד מעורר חרדה, אבל הוא אפשר לי להיות קרובה.
האפשרות לייחס מצוקה גם החוצה, וגם לגורמים לא נשלטים, היא המפתח לחמלה כלפי האחר שבמצוקה. אם המצוקה היא גם תוצאה של מזל רע ונסיבות לא מוצלחות, אז דבר דומה יכול לקרות יום אחד גם לי. זה מאפשר להיות בעמדה קרובה ולא שיפוטית, כי בנסיבות אחרות, שאינן בשליטתי, הייתי יכולה להיות באותו המצב. קולגה קיבל התקף לב? לא נוכל לומר "אוקיי, אנחנו אוכלים בריא ומתעמלים, זה לא יקרה לנו" אלא "וואו, כל אחד יכול לחלות". חברה טובה לא מצליחה למצוא זוגיות? נוותר על הטיפים הנהדרים שיש לנו לתת לה, לא נזקוף את הזוגיות הטובה שלנו רק לעצמנו, ובמקום זה נחשוב "ווואו, כמה מזל צריך כדי שדברים יסתדרו" ונאמר ״אני רואה כמה את מנסה, גם המזל שלך בסוף יגיע״. ייחוס חיצוני ולא נשלט (כמובן, באיזון הנכון) פותח את הדלת לחמלה. בזמן אחר, או בעולם אחר, הייתי יכולה להיות במקומו. כדי לקרוא עוד על עמדה אמפטית, לחצו כאן.
חמלה עצמית וחוסן נפשי
השכנה האהובה שלי נפטרה. היא היתה אדם מלא חמלה, לאנשים וגם לחיות, והיא לימדה אותי שיעור חשוב בחמלה. עם הזמן, הבנתי שחמלה היא הרבה מעבר ליכולת שלי להיות שם עבור אדם אחר. העמדה הזאת כלפי המציאות, בה משחררים את האמונה לפיה אנחנו הגורמים לטוב בחיינו אמנם מעוררת חרדה. אנחנו מוותרים על הייחוס הפנימי הנשלט, שמקנה ביטחון נקודתי גם כשמדובר בהצלחות של עצמי וגם כשמדובר במצוקות של האחר. עם זאת, לאורך זמן, דווקא עמדה חומלת, שמכירה במזל כגורם לטוב כמו לרע, מאפשרת חוסן נפשי.
הסיבה היא שלמזל באמת יש תפקיד בחיים. לא הכל בשליטתינו. כשטוב לנו וקשה לאחר הרבה יותר נח להאמין שאנחנו אחראים לגורלינו. כשהדברים מתהפכים, ורע לנו (או טוב לאחרים באופן שהיינו רוצים לעצמינו) העמדה לפיה אנחנו לא אחראים יחידים למצבינו מאפשרת לנו התמודדות הרבה יותר טובה עם הסיטואציה.
חמלה כלפי עצמינו בונה חוסן נפשי. אני מגדירה חמלה עצמית כיכולת לא להעניש את עצמנו על סבל בסבל נוסף, כלומר לא להגיב על קושי או משבר ברגשות שליליים נוספים. (לחצו כאן כדי לקרוא עוד על דיבור פנימי). בזמני משבר, אנחנו צריכים להתמודד עם המשבר עצמו ומה שהוא מביא איתו – התמודדות פיזית, רגשית או כלכלית. אבל בהרבה מקרים אנחנו צריכים להתמודד בנוסף גם עם עם רגשות שליליים ״מסדר שני״ – כלומר רגשות שליליים בתגובה על האירועים השליליים עצמם. למשל, אשמה על שלא מנענו את המצב, כעס על עצמנו שלא התכוננו מראש, או אובדן של ביטחון עצמי – כי אם אני לא מצליח / יפה / בריאה / מאושר זה אומר משהו על הערך שלי. חמלה עצמית לא יכולה להציל אותנו מטרגדיות, אבל היא יכולה להציל אותנו מעצמנו. ברגע בו אנחנו מפסיקים לראות בעצמינו האחראים הבלעדיים לטוב ולרע בחיינו, אנחנו משחררים את הרגשות השליליים מסדר שני ונותרים פנויים יותר להתמודד עם החיים עצמם.
אז מה חשבתם על הפוסט? כמו תמיד, מחכה לשמוע ממכם בתגובות. בנושאים אחרים, אתם מוזמנים גם לכתוב לי למייל ב״צור קשר״.
אם תרצו לשמוע עוד על כלים פסיכולוגיים, כולל תכנים מרחבי הרשת, אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולעקוב אחרי הדף שלי.
אם אתם מתעניינים ביישום כלים פסיכולוגיים בעבודה (או בלימודים) אתם מוזמנים ללחוץ כאן ולהצטרף לקבוצת הפייסבוק שלי.
לבסוף, אם אתם רוצים להיות הראשונים ששומעים על פוסט חדש, אתם מוזמנים לגלול לתחתית העמוד ולהרשם לרשימת התפוצה.
12 תגובות
מאוד מעניין ומעורר מחשבה!
למרות שתיארת מנגנון משותף לפיתוח חמלה כלפי אחרים וחמלה כלפי עצמנו (ההבנה וההטמעה שיש גורמים חיצוניים בלתי נשלטים שמשפיעים על אירועי החיים שלנו), נראה כי לעיתים יש שוני בדרך שבה אנחנו מייחסים אירועים לסיבות שונות (טעות הייחוס הבסיסית למשל), וכן בדרך בה לעיתים קל לנו להיות חומלים עבור אחרים וקשים יותר עם עצמנו. מעבר לגורם שציינת (ייחוס פנימי לעומת חיצוני, נשלט לעומת בלתי נשלט), אני תוהה אילו עוד גורמים משפיעים על היכולת שלנו להיות חומלים כלפי עצמנו וכלפי אחרים (אולי מאפיינים אישיותיים, ניסיון עבר ב׳תחקור׳ אירועים שקרו לנו והסיבות לכך, אירועי חיים מכוננים וכו׳).
תודה רועי.
אני לגמרי מסכימה עם ההערה שלך – אנחנו לא בהכרח עקביים בסגנון הייחוס שלנו ובחלט יכול להיות שאנשים ייחסו למשל את ההצלחות שלהם לגורמים פנימיים – יציבים – נשלטים ואת הכשלונות שלהם (וההצלחות של אחרים) לגורמים חיצוניים – לא יציבים – לא נשלטים. אני כן חושבת שההכרה במזל כגורם עשויה להשפיע במקביל על הייחוס בנוגע לעצמינו וגם אחרים. לגבי גורמים נוספים זאת שאלה טובה, אני חושבת שכל הגורמים שציינת נכונים, וגם שסגנון הורות יכול מאד להשפיע.
אהבתי מאוד את הפוסט (ואת הבלוג באופן כללי) אבל דבר אחד הציק לי – אם מישהו דווקא כן אחראי לאיזו מצוקה שקרתה לו – הוא לא ראוי לחמלה?
אני מבינה שאנשים עלולים להאשים את הקורבן כדי להימנע מהמחשבה שמשהו דומה יכול לקרות גם להם, והתחברתי להסברים שלך פה, אבל אני לא חושבת שהתיקון הוא בייחוס לגורמים חיצוניים, אלא התיקון צריך להיות בזה שנוכל להכיר במצוקה של האחר גם אם היא לא רלוונטית אלינו.
תודה, שמחה לשמוע שאהבת.
ההערה שלך במקום. אני מסכימה איתך עקרונית, וחושבת שזה מעלה דיון קצת פילוסופי – האם אנשים אחראים למצוקות של עצמם? אפשר לומר למשל שאדם שאוכל המון ג׳אנק ולא עושה ספורט אחראי לכך שקיבל התקף לב, אבל למה בעצם הוא מנהל אורח חיים כזה? האם זאת בורות? או אולי סטרס ואכילה רגשית? האם אלו באחריותו? [אני לא חושבת שהתשובה כאן היא ״לא״ גורף, אבל כן שאפשר בהרבה מקרים למצוא גם גורמים חיצוניים למצוקות].
לגבי ההערה השניה, אני לא חושבת שצריך לבחור בין ייחוס חיצוני להכרה במצוקה של האחר, אלא שייחוס חיצוני מאד עוזר לנו להניח את השיפוטיות בצד ולגשת בגובה העיניים למצוקה של האחר. יכול מאד להיות שיש עוד שבילים לחמלה.
פוסט מקסים ורלוונטי עכשיו יותר מתמיד. לגבי ההערות של א – הייתי אומר שהשלב הבא בחמלה הוא להכיר בכך שכולנו יכולים לטעות, כולנו יכולים להיכנע לחולשות, אצל כל אחד זה מתבטא אחרת. ומאד מסכים שהחמלה היא בקבלת הזולת כפי שהוא, ולא מתוך התבוננות על עצמי כנקודת ייחוס.
תודה יגאל, שמחה שאהבת 🙂
אני חושבת שהכל נכון.
אדם צריך לשמור על עצמו- קיבלנו גוף כשנולדנו וקיבלנו יחד איתו את הצווי-"ונשמרתם מאד לנפשותיכם."
וזה תקף לגבי כל דבר- בן אדם צריך להשקיע ולטפח את עצמו- אם הוא רוצה קרבה חברתית.
ובן אדם גם צריך ללכת לעבוד- אם הוא רוצה פרנסה-
אבל כל זה- זה רק בגדר השתדלות! כיוון שבסופו של דבר התוצאה היא רק בידי שמים!
כמה אנשים אנחנו רואים-
ששומרים על אורח חיים בריא-שעובדים מהבוקר עד הלילה-
ובסופו של דבר- אין להם כסף\הם חולים לא עלינו בגיל צעיר וכו..
ולהפך- אנשים שהתעשרו בלי שעבדו בכלל, אנשים שעישנו ואכלו ולא התעמלו- והם בריאים עד 120–
זה מה שאומר לנו, שאנחנו צריכים למצוא את האיזון.
לשמור על עצמינו- אבל בד בבד לזכור שהתוצאה מונהגת בידי ה'.
סליחה אם סטיתי מהנושא של הפוסט:)
הרגשתי שאני חייבת לכתוב את הדברים האלה.
תודה שרה על התגובה שלך, תמיד מעניין לשמוע עוד זוויות.
את כותבת מדהים
שמחה שאהבת 🙂
היי יקרה,
מאוד אוהבת את הכתיבה שלך, את נהדרת ויש לך הבנה נדירה בנפש האדם בצורה מעוררת התפעלות,
אבל, מחילה, חולקת עליך בדבר אחד
כתבת שאי אפשר להאשים את הקרבן כי "הסתובבה חצי ערומה בדרום תל אביב" זה לא מדויק
כי זה כמו לתת לחתול לשמור על החלב ואז להתפלא נורא איך הוא לא התאפק
כמו שיש חובה לאדם לא להכניס את עצמו למקום של נסיון, ולצפות שלא יקרה משהו. כל אישה צריכה לקחת אחריות ולכבד את עצמה. אני כותבת זאת כי אולי רק העלאת המודעות ולקיחת האחריות של כל אחת ואחת תמנע מקרים דומים בעתיד.
הי, זה חלק מדיון ארוך בנושא האשמת הקורבן (שהוא לא המוקד של הפוסט, ועדין). זה לא אינטואטיבי אבל סטטיסטיקות מראות שהסיכוי לתקיפה גבוה באותה מידה גם שהקורבן לבושה באופן שאינו חושפני (למשל בחברה החרדית). בכל אופן מסכימה שבלי קשר לשאלת האשמה והאחריות (שהם של התוקף) כדאי לנקוט בזהירות.